מיכאל באלינט וקבוצות באלינט

קבוצות הדיון והתמיכה "באלינט" נקראות כך על שמו  של מייסדן, אשר הטביע בהן את חותם  אמונתו הטיפולית, הפסיכואנליטיקן והרופא מיכאל באלינט. הקבוצות הראשונות נהגו והונחו על ידו ועל ידי רעייתו אניד אוכליץ-באלינט, עובדת סוציאלית שעבדה עם משפחות. בני הזוג פעלו בלונדון בשנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת.

מיכאל באלינט, לבית ברגמן, נולד בבודפשט בשנת 1896 ונפטר בלונדון בשנת 1970. לקהל המטפלים הוא מוכר כתלמידו של פרנזי, וכפסיכואנליטיקן אשר את רעיונותיו הטיפוליים הציג בספרו "השבר הבסיסי". בשנותיו המקצועיות הראשונות התעניין בביוכימיה, פסיכואנליזה ומאוחר יותר ברפואה פסיכוסומאטית. בשנת 1939 היגר לאנגליה ומאוחר יותר עבר למרפאת טוויסטוק בלונדון שם הקים את הקבוצות הראשונות לתמיכה ודיון שיועדו לרופאי משפחה.

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה חלה עלייה דרמטית בפניית האוכלוסייה לקבלת עזרה במרפאות הציבוריות הן בשל ההשלכות והתוצאות הקשות של המלחמה מחד ומאידך בשל זמינות שרותי הרפואה עם מיסוד הביטוח הרפואי. הפניות לרופאים נשאו אופי חדש, לא עוד רק בעיות הנושאות אופי פיזי "טהור" אלא תלונות מעורפלות לא מוכרות, תלונות על מכאובי גוף שונים, חולשה כללית וכד', שבבסיסן הייתה בעצם מצוקה רגשית. רבים מהרופאים מצאו עצמם מול ההצפה הזו, עמוסים רגשית, חסרי אונים, חסרי ידע ויכולת לזהות גם את מצוקתם וההשפעה השוחקת של עבודתם מול מטופלים.

באלינט ורעייתו זיהו את המצב החדש והציעו לרופאים להצטרף לקבוצות שיזמו שמטרתן הייתה "לאפשר לרופאים לראות בצורה שונה את עבודתם היום יומית...לראות שיש בעיות שהרפואה ניסתה להתעלם מהן, בעיות אשר גורמות מבוכה מיותרת לרופא וסבל מיותר לחולה". הוא ניסח את רוח הקבוצה מתוך עולמו האנליטי ותמצת אותה בין היתר, בשני משפטים ידועים שלו, המחברים את העולם הפסיכואנליטי והרפואי: "הדוקטור הוא התרופה" - כלומר הרופא עצמו והקשר שלו למטופל הם עצמם בעלי משמעות וערך טיפוליים, וכן המשפט: "הקרן להשקעה הדדית" - ביטוי המתייחס לניסיון המשותף והאמון ההדדי שבין הרופא למטופל, לטובת ההתייחסות לבעיה המובאת לרופא.

ברוח דברים אלה, גם היום, קבוצות "באלינט" מאפשרות לרופאים להביא לדיון את מכלול המחשבות, רגשות, מצוקות, סוגיות ובעיות אשר מצויים במרחב שבינם לבין המטופל שלהם. הרחבת המודעות וההבנה של האינטראקציה והזיקה שבין הרופא (המטפל) לבין המטופל, הבנה של התנהלותו ותגובתו שלו ושל מטופלו, תוך דיון על המתרחש ביניהם, מסייעת הן לרופא והן למטופל, משפרת את הקשר ביניהם, ונעשית מרכזית ביעילות הטיפול.

בארץ, קבוצות באלינט החלו לפעול בשנות השבעים בקרב רופאי משפחה, ובשנים האחרונות הורחב השימוש בהן כקבוצות הדרכה ותמיכה גם בקרב מטפלים ממקצועות אחרים כולל עבודה סוציאלית. מבחינה מעשית אומצו העקרונות של באלינט והקבוצות שבדרך כלל אורכות כשעה וחצי מאפשרות למציג הראשי להביא את סיפור המצוקה, הבעיה, הסוגיה שלו עם מטופליו בצורה גולמית. לאחר הצגת הסיפור מתחיל דיון בין החברים שלא כולל את המציג אשר נמצא בהקשבה פעילה בלבד. רוח הדיון היא בשיתוף אסוציאטיבי מעולמו האישי של כל משתתף ומניסיונם, אין ניתוח של "המקרה" או של המציג, אין מתן פתרונות מעשיים, אין דיוניים תיאורטיים. לקראת סוף הדיון המציג חוזר להיות פעיל בדיון. הרעיון הבסיסי ששיתוף אותנטי והשמעת קולות מגוונים של המעורבים בסיפור הראשוני וקולות המשתתפים עצמם, מרחיב את החוויה הרגשית והמודעות של המציג ובכך מאפשרת לו ליצור סיפור מחודש בינו לבין המטופל שיכול גם להביא ליציאה מתקיעות, קבלה מאפשרת של הסיטואציה או פתרון.

סיכמה: עו"ס מומחית מלי הרצנו, באר שבע